בשבועות האחרונים היו מספר תקלות בשליחת תגובות ואימיילים. ההנעלה הרעשית מוסרת התנצלותה. התקלות תוקנו.
אז כמה זמן קיים המוסד המוזר הזה, "שק.לי"? תלוי איך סופרים. בשנות-חתול, אנחנו כבר בחטיבת הביניים, עם חצ'קונים, סקייטבורד ותסכול רב על העולם. בשנות אדם, לעומת זאת, אנחנו קיימים יותר משנה. במהלך התקופה הזו ביצענו 12 משימות, חלקן המוניות יותר וחלקן המוניות פחות, וכולן מוצלחות.
בכל זאת, לפעילות הראשונה שמור מקום חם בלב. אם אתם בכורים במשפחתכם אתם ודאי מכירים את זה: אמא מגניבה לכם עוד כף צ'ונט על-חשבון האח הקטן והמעצבן, או "שוכחת" לאסוף אותו מבית הספר כדי ללכת לשחק אתכם כדורסל בשכונה. בכל אופן, פעילותנו הראשונה היתה, כמובן, לולאת הזמן. לצערנו, הפעילות לא תועדה בצורה נאותה עקב כשלון במצלמת הוידאו. כל שנקלט על הפילם (הדיגיטלי) היה פרצופיהם המאוכזבים של המשתתפים, בעת שהתבשרו על התיעוד הכושל.
אי-לכך, החלטנו לעשות מעשה ולשחזר את הפעילות ביום השנה לביצוע המקורי. רצה הגורל, והמועד נפל בדיוק על פורים. התחפשנו לאנשים-שלא-נבלעו-בלולאת-זמן והתמקמנו בבית הקפה "רולדין" באבן גבירול. הפעם, היינו מגובים בפמלייה מרשימה של סטודנטים לקולנוע (ובראשם בחור נהדר בשם נאור) שהתנדבו לתעד את הארוע. היה מרגש מאוד.
למי שאינו מעורה, נספר ש"לולאת הזמן" הינה ארוע שבו המשתתפים מתאמים ביניהם רצף פעולות מסוים, ומבצעים אותו שוב ושוב בצורה מתואמת, לאורך פרק זמן של כשעה. הפעולות השגרתיות, כמו הליכה לשירותים, סיפור של בדיחה, הפלה של כפית על הרצפה, החוזרות על עצמן מדי חמש דקות, יצרו אצל היושבים בבית הקפה תחושה חזקה של פליאה ודז'ה-וו. והפעם הזו, ללולאת הזמן היה סוף לא צפוי.
למי שאינו מעורה, נספר ש"לולאת הזמן" הינה ארוע שבו המשתתפים מתאמים ביניהם רצף פעולות מסוים, ומבצעים אותו שוב ושוב בצורה מתואמת, לאורך פרק זמן של כשעה. הפעולות השגרתיות, כמו הליכה לשירותים, סיפור של בדיחה, הפלה של כפית על הרצפה, החוזרות על עצמן מדי חמש דקות, יצרו אצל היושבים בבית הקפה תחושה חזקה של פליאה ודז'ה-וו. והפעם הזו, ללולאת הזמן היה סוף לא צפוי.
למי שאינו מעורה, נספר ש"לולאת הזמן" הינה ארוע שבו המשתתפים מתאמים ביניהם רצף פעולות מסוים, ומבצעים אותו שוב ושוב בצורה מתואמת, לאורך פרק זמן של כשעה. הפעולות השגרתיות, כמו הליכה לשירותים, סיפור של בדיחה, הפלה של כפית על הרצפה, החוזרות על עצמן מדי חמש דקות, יצרו אצל היושבים בבית הקפה תחושה חזקה של פליאה ודז'ה-וו. והפעם הזו, ללולאת הזמן היה סוף לא צפוי.
נתראה במשימה הבאה!
כשאומרים "מסיבות טבע" בדרך כלל לא מעורב בעניין תה, לפחות לא מעלים קונבנציונאליים. אך מה לעשות, חשקה נפשנו לערוך מסיבת תה מסורתית בחיק הטבע. רצה הגורל ונתקלנו בכמה רהיטים שהיינו חייבים להיפטר מהם. לקחנו אותם לכיכר המדינה, והזמנו את כל החברים למסיבת תה.
היו שם דמויות מתוך "עליסה בארץ הפלאות"; היה ג'אז, צ'ארלסטון ואלתורי נגינה; היו מאפינס וסקונס, שהן מין לחמניות קטנות כאלו שרק הבריטים אוהבים (כמו בירה חמה); היו שם אפילו נאומים מפי גדולי הנואמים (שזה ידידנו, טל).
אבל אל תאמינו לי, תאמינו לסרטון הזה שמצאתי באינטרנט:
תודה לכל מי שהתארח, ויחי המנדט!
אגדות ילדים הן חומר גלם מצוין כדי ליצור ממנו מציאות הזויה. לא יזיקו לנו כמה חיות מדברות, יפהפיות נמות וצפרדעים מלכותיות בחיי היום יום.
אי-לכך, ובעקבות רעיון שנולד בקבוצה אחרת, חברנו צהרי שישי אחד לקבוצת פארש כדי להמחיז את החלילן מהמלין.
התוכנית היתה פשוטה: מספר חלילנים עברו בעקלתון הדיזנגוף סנטר תוך כדי נגינה. עוברי אורח "תמימים" (בפועל, אנשינו) הופנטו מיד כששמעו את המנגינה, והחלו לעקוב אחרי החלילנים. כל השתולים שלנו חבשו כובעים. לאחר שעברו כברת דרך, נעצרו כולם בתחתית הסנטר וזרקו בצורה ססגונית את הכובעים באוויר.
החלילן מהמלין מאתשק.לי.
קהל הקונים בהחלט לא היה אדיש לארוע:
- "החלילן מהמלין? איזה סרט זה החלילן מהמלין?"
- "אדוני הצעיר, מה בדיוק קורה פה?!" (תוך כדי תפיסה בשרוול)
- וכו'.
אהוד קינן צילם כמה תמונות נהדרות! הנה אחת.
להערכתנו, הגיעו לפעילות זו כ-100 איש, ביניהם הבלוגרית זרובבלה, שאף פרסמה גרסא משלה לסרט הארוע. היה נחמד לראות כמות כזו של אנשים שטרחו והגיעו, ונראה שכולם נהנו.
אנו רוצים להודות לחלילנים שלנו - ארם, אאור והחלילנית הנוספת שהצטרפה ברגע האחרון ושמה נשכח מאיתנו. תודה לקבוצת פארש. תודה לאמא ואבא שהקריאו לנו סיפורים לפני השינה. וכמובן - תודה לכל מי שבא. נתראה באגדה הבאה!
זוהי משימה פתוחה. הרשמו בעמוד המשימה עוד היום.
כולם מכירים את סיפור הילדים על המלין מוכת העכברושים. גם הסנטר מוכה עכברושים, אז אנחנו מביאים אתכם להציל אותו.
שק.לי גאים להזמין אתכם לפעילות המשותפת הראשונה עם פארש המעולים.
בעוד שבועיים נבצע הומאז' לסיפור הילדים המפורסם. במסגרת הארוע חלילן יעבור במקום ציבורי הומה (הדיזנגוף סנטר) וינגן בחליל. אנשים (שזה אתם) יקומו כמו מהופנטים בכל מקום בו יהיו ברגע שהחלילן עובר לידם וילכו אחריו. כל המהופנטים יחבשו כובע - כמה שיותר גדול יותר טוב. כאשר יגיע החלילן לסוף הדרך, יישבר הקסם וכולנו נעיף את הכובעים באוויר ונתפזר.
כדי שהאירוע יצליח, אנחנו צריכים לפזר אתכם לאורך המסלול שבו יעבור החלילן. קראו את כל הפרטים בעמוד המשימה שלנו.
הרעיון:
שירה ציבורית: שירה בציבור בתחבורה ציבורית. הוצאת הנוסעים ברכבת מבדידותם על ידי פעולה קולקטיבית מגבשת.
שירה ציבורית מאתשק.לי.
משתתפים:
עומר, מיכאל, איילת, טל, אלון, רותם, ניתאי, נועם, עוד נועם, אמיר, עוד אמיר ועוד כעשרים מאנשינו המצוינים.
תודה מיוחדת גם לעידן אשר ערך את השירון. בזכותו זכרנו את כל המילים של "שלומית בונה סוכה".
שלומית בונה סוכה
על הרציף בתחנת הרכבת "ההגנה" עמדנו חמישה והמתנו לרכבת. בשעה 12:06 נכנסה הרכבת לרציף. הסכמנו מראש שנעלה לקרון השלישי (לא כולל קטר). למרבה המבוכה, ברכבת שהגיעה לא היה קרון של קטר. לאחר ויכוח קצר (בכל זאת, הרכבת לא תחכה רק לנו) הסכמנו על קרון ועלינו. שם, למרבה השמחה, זיהיתי כמה מאנשינו שעלו על הרכבת כבר בתחנה הקודמת.
התיישבנו במפוזר ברחבי הקרון.
הרכבת החלה את תנועתה, ואנו עמדנו בפני דילמה. איך מתחילים? החלטתי לקחת יוזמה ופיזמתי לעצמי את "שלומית בונה סוכה". אחרים מסביבי הצטרפו בהיסוס, באופן שנראה טבעי מאוד. ככל שהמשכנו כך גבר האומץ שלנו - אך לא כן כשרון השירה שלנו. מי שהצילה את המצב היתה איילת, אשר מלבד כשרון שירה לא מבוטל, גם זכרה בעל פה את המילים!
אינך יכולה ככה סתם ללכת
לאחר "שלומית", עצרה הרכבת בתחנה נוספת. לשירה המתגברת הצטרפו נוספים, וכן אלון - נגן הגיטרה שלנו. בשלב זה היינו מקהלה עליזה של כחמישה עשר משתתפים, והאנרגיה בקרון עלתה לשיאים חדשים.
אחד הנוסעים קרא לנו "המקהלה הנודדת". שמעתי קצינה מאחד המושבים הסמוכים מנסה לברר עם שאר הנוסעים מה מתרחש. מאחוריי מישהי צעירה דיברה בפלאפון וסיפרה בהתרגשות על המתרחש.
הפרח בגני
הרכבת עמדה ברכבת מרכז למשך כשתי דקות. כשהיא החלה שוב בדרכה, גילינו כי הצטרפו למקהלה שלנו עוד אנשים נוספים. הקרון היה עמוס עד לעייפה, והשמחה הייתה כבירה - אך לא לזמן רב.
כמעט מיד לאחר שיצאנו שוב לדרכנו הגיע כרטיסן אל הקרון וביקש (דרש) שנפסיק. אחד העקרונות המובילים את שק.לי הוא שיתוף פעולה עם הרשויות ובעלי סמכות. לבקשת הכרטיסן הפסקנו את השירה - אפילו לא עשר דקות מתחילתה ולצערנו - בשיא השירה.
הלו, מישהו שומע אותי?
הגיע הזמן להפעיל את תוכנית ב'. בשביל זה צריך לחשוב על איזושהי תוכנית ב'. החלטנו לנסות לשיר על הרציף. הסתובבנו וחזרנו אל רכבת מרכז. נותרנו קבוצה קטנה, אך איכותית. בין המשתתפים תוכלו לזהות את יאיא, רותם, טל וניתאי שהשתתפו גם במשימות קודמות.
על הרציף של רכבת מרכז היה הרבה יותר קל לשיר. על אף האקוסטיקה הפחות טובה ורעש הרכבות שכיסה את קולנו מדי פעם, היה כיף אדיר. בהתחלה, נתקלנו בחשדנות. "מה אתם מנסים למכור? למה אתם עושים את זה?" אך כשהסברנו שמטרתנו היא כיף וחילקנו שירונים, האנשים מסביב הצטרפו למעגל השירה שלנו. הם היו מופתעים, הם חייכו, הם צחקו, הם שרו וההמתנה שלהם לרכבת הייתה מהנה הרבה יותר.
שלושה בשירה אחת - יגאל בשן
ישבנו שם בלילה הדלקנו מדורה
חממנו את הלב ביין ובשירה
ובשירה אדירה
באו אנשים והתיישבו בחול
הם הצטרפו אלינו והשמיעו קול
והשמיעו קול גדול
לכל מי שהגיע והספיק לשיר איתנו, לכל מי שהגיע ולא הספיק לשיר איתנו, לכל מי שפספס את הרכבת ובמיוחד לכל מי שהמשיך איתנו אל רכבת מרכז - אנחנו רוצים להודות לכולכם מעומק ליבנו. מצאתי את עצמי נפעם לגלות עד כמה פעולה פשוטה כמו שירה משותפת יכולה להפוך אנשים מבודדים לקבוצה מגובשת ושמחה. תודה, לא יכולנו לעשות זאת בלעדיכם.
המשימה הוכתרה בהצלחה! עד הפעם הבאה...
