גם אם לא היה לכם כח להתעמל השנה, גם אם אתם מוטרדים מהמצב הכלכלי, אפילו אם אתם קבוצה משוגעת של קנדים הייתם יכולים לעבור את קו הסיום של שק.לי על הטיילת התל-אביבית, ולהיות אלופים.
כל אחד יכול להיות מנצח
לכל אחד מאיתנו מגיעה ההזדמנות לחצות את קו הסיום לקול שריקות הקהל (או צפצפופי הווזווזלה). כבר זמן-מה דגדג לנו להקים קו-סיום שכל אחד יכול לחצות (פעילות שבוצעה לראשונה בטורונטו) וכשהודיעו על מרתון תל-אביב, ידענו שמצאנו את המועד הנכון. האבזור הבסיסי היה פשוט מאוד: שלט גדול, סרט סיום מנייר קרפ, והרבה הרבה רוח ספורטיבית.
בזמן שאלפי אצני מרתון מיוזעים עשו את דרכם במעלה ובמורד מישורי תל-אביב, אנחנו... לא עשינו כלום. היה חם. אבל! לקראת השקיעה נפגשנו בטיילת, הרכבנו את השלט, הכנו מדליות ממטבעות שוקולד, שלפנו את הדרבוקות וניגשנו למלאכת העידוד.
קו הסיום היה ללא ספק אחת הפעילויות הטובות יותר. שעתיים עברו להן בלי שנרגיש בכלל. את הסרט האדום קרעו מגוון של טיפוסים מגיל שש ועד שישים. היו אפילו כמה תינוקות. אחד מהם התחיל לבכות ברגע שבו אביו העביר אותו בקו הסיום. הוא ידע שרגע כזה כבר לא יחזור על עצמו.
זה לא שלא ציפינו להתלהבות מצד הקהל, אלא שלא תיארנו לעצמנו את מידת הוירטואוזיות שיפגינו המשתתפים. קשיש נמרץ עבר את קו הסיום בסדרה של פירואטים; רוכב אופניים שפצח בנאום נרגש על גודל המעמד; זוג חברים שהתחרו ביניהם בנחישות על המקום הראשון - וכו' וכו'.
כמובן, אין קו סיום בלי מדליות ותארי כבוד. אילתור מוצלח במיוחד של סרטי מתנה ומדליות שוקולד אפשר לנו להעניק כמעט לכל מנצח את הכבוד הראוי לו. בשעת קבלת המדליות הושמעו נאומים נרגשים ("לא האמנתי שאזכה לרגע", "מה אתם רוצים ממני?!") ונשפכו דמעות (מסקנה לפעם הבאה: לא לחתוך בצל בקו הסיום).
ובזאת הגיעה גם משימה זו לסיומה. אנו חוצים כעת את קו הסיום הדמיוני שלנו, לא לפני שנאחל לכם: נתראה במשימה הבאה!
תמונות נוספות מהאירועקבוצת הפייסבוק של שק.לי
אנחנו פוגשים אותם בכל מקום: בכספומט, במועדון, בחנות לכלי נשיפה. רבותיי, התורים השתלטו על הארץ.
החברים בשק.לי החליטו לעשות מעשה נועז ולקצר ליום אחד תורים ברחבי תל-אביב. אין דבר נחמד יותר מלהגיע לתור, ולגלות פתאום שהתור כולו מתרוקן. אז איך מקצרים לאנשים את התורים, והאם זה באמת יצליח? על כך - בסרטון תיעוד הפעילות.
קיצור תורים
הרעיון המקורי שעמד מאחורי פעילות זו היה: חברי הקבוצה נעמדים בתור ארוך. ברגע שנעמד עובר אורח מאחורי התור שלנו, התור מפזר את עצמו בצורה ססגונית, ומותיר את האזרח ההמום מול תור ריק. אתר אידיאלי לביצוע פעילות זו הוא כספומט, ובחרנו את הכספומטים באזור השוק - הם מעטים ומבוקשים.
נסיון ראשון: איזה תור!
הרעיון היה שברגע שייעמד מאחורינו אדם, יצעק אחד מחברי הקבוצה "יא אללה, איזה תור!" ובאותו רגע כולם יתפזרו. ניסינו לבצע את הרעיון ברחוב אלנבי העמוס באנשים אך עני בכספומטים. התוצאה: התור היה כל-כך מבולגן, שלא היה ברור לנו מי מחברי הקבוצה עומד בתור, והאם יש בכלל מישהו מאחוריהם.
נסיון שני + שלישי: קונגה!
כדי ליצור קצת יותר סדר וססגוניות, החלטנו על אסטרטגיית יציאה מורגשת יותר - ריקוד הקונגה! הרעיון הבסיסי היה כזה: ברגע שנעמד אדם מאחורי התור, האדם האחרון בתור ישים את ידיו על העומד לפניו, העומד לפניו ישים את ידיו על זה שאחריו וכך הלאה עד שהשני בתור ישים את ידיו על כתפי הראשון. באותו הרגע, יצעק הראשון "קונגההההההה!" והתור יפצח בהליכת קונגה ברזילאית, המותירה מאחוריה שובל של לקוחות מרוצים.
לצערנו, על אף כל ההשקעה והעובדה שהגענו בבגדים מכובסים, אף אחד לא נעמד מאחורי התור שלנו לכספומט. החלטנו לבצע את הקונגה בכל זאת (מה שהיה הזוי לכשעצמו). שנייה לאחר ריקון התור כבר היה מישהו בכספומט. איפה היית לפני רגע?!
ניסינו לבצע את הקונגה בשנית בתור ל"מקס ברנר" ברוטשילד. למצער, התוצאות היו זהות (ובסוף אפילו לא טעמנו כלום במקס ברנר.)
תורים הזויים
הרעיון המקורי נחל הצלחה מוגבלת ביותר. מסתבר שכשיש תור גדול, אנשים לא ששים להעמד מאחוריו. הייתם מאמינים?
למזלנו, יכולת האלתור של חברי הקבוצה הביאה אותנו לרעיון אלטרנטיבי: יצירת תורים לא הגיוניים. החלטנו להעמד בתורים שיגרמו לאנשים להרים גבה בהשתאות. פעילות זו היתה מוצלחת בהרבה.
תור ללוח המודעות
הקבוצה התאספה בתור ללוח מודעות ליד שוק נחלת בנימין. במקום יש לוח מודעות עגול ונעמדנו בתור לאחד מצדיו. באופן סימבולי ומקרי לחלוטין, אחת המודעות על הלוח הכריזה על הופעה של חבר בקבוצת "פארש". כותב שורות אלו זכה להיות העומד בראש התור. בתור שכזה, ספגתי שאלות רבות:
- מה זה התור הזה? (איזה תור? אני סתם קורא את המודעות)
- מה יש פה שכל-כך מעניין?
- יש לך אולי חמש שקל?
וכולי וכולי.
גם חברי הקבוצה האחרים הוטרדו בשאלות שמנעו מהם להתרכז בעמידה איתנה בתור. אחד המאבטחים של השוק אף דרש מהשוטרים לבדוק את משמעות התור וזעק בחרדה: "הם עומדים כמו חומה!"
טלפון ציבורי
מעודדים מהצלחת רעיון זה, ניסינו רעיון אחר שהופיע גם בסרטון הפרומו לפעילות זו (נמצא בסוף כתבה זו): תור לטלפון הציבורי, בו כולנו מדברים במכשיר פלאפון. היופי בפעילות זו הוא שרק במבט שני מבינים עוברי אורח את ההזייה שבתור. מרגע שגילו אותה, הם התגלגלו מצחוק. ביצענו את הפעילות פעמיים, והפעם השנייה היתה אפילו מוצלחת יותר מהראשונה.
אנו מודים לכל חברי שק.לי הסבלניים שבילו בוקר יום שישי בעמידה איתנה בתור. לסיום, מצורף סרטון הפרומו שהוכן לפעילות זו.
נתראה בפעילות הבאה!
בשבועות האחרונים היו מספר תקלות בשליחת תגובות ואימיילים. ההנעלה הרעשית מוסרת התנצלותה. התקלות תוקנו.
אז כמה זמן קיים המוסד המוזר הזה, "שק.לי"? תלוי איך סופרים. בשנות-חתול, אנחנו כבר בחטיבת הביניים, עם חצ'קונים, סקייטבורד ותסכול רב על העולם. בשנות אדם, לעומת זאת, אנחנו קיימים יותר משנה. במהלך התקופה הזו ביצענו 12 משימות, חלקן המוניות יותר וחלקן המוניות פחות, וכולן מוצלחות.
בכל זאת, לפעילות הראשונה שמור מקום חם בלב. אם אתם בכורים במשפחתכם אתם ודאי מכירים את זה: אמא מגניבה לכם עוד כף צ'ונט על-חשבון האח הקטן והמעצבן, או "שוכחת" לאסוף אותו מבית הספר כדי ללכת לשחק אתכם כדורסל בשכונה. בכל אופן, פעילותנו הראשונה היתה, כמובן, לולאת הזמן. לצערנו, הפעילות לא תועדה בצורה נאותה עקב כשלון במצלמת הוידאו. כל שנקלט על הפילם (הדיגיטלי) היה פרצופיהם המאוכזבים של המשתתפים, בעת שהתבשרו על התיעוד הכושל.
אי-לכך, החלטנו לעשות מעשה ולשחזר את הפעילות ביום השנה לביצוע המקורי. רצה הגורל, והמועד נפל בדיוק על פורים. התחפשנו לאנשים-שלא-נבלעו-בלולאת-זמן והתמקמנו בבית הקפה "רולדין" באבן גבירול. הפעם, היינו מגובים בפמלייה מרשימה של סטודנטים לקולנוע (ובראשם בחור נהדר בשם נאור) שהתנדבו לתעד את הארוע. היה מרגש מאוד.
למי שאינו מעורה, נספר ש"לולאת הזמן" הינה ארוע שבו המשתתפים מתאמים ביניהם רצף פעולות מסוים, ומבצעים אותו שוב ושוב בצורה מתואמת, לאורך פרק זמן של כשעה. הפעולות השגרתיות, כמו הליכה לשירותים, סיפור של בדיחה, הפלה של כפית על הרצפה, החוזרות על עצמן מדי חמש דקות, יצרו אצל היושבים בבית הקפה תחושה חזקה של פליאה ודז'ה-וו. והפעם הזו, ללולאת הזמן היה סוף לא צפוי.
למי שאינו מעורה, נספר ש"לולאת הזמן" הינה ארוע שבו המשתתפים מתאמים ביניהם רצף פעולות מסוים, ומבצעים אותו שוב ושוב בצורה מתואמת, לאורך פרק זמן של כשעה. הפעולות השגרתיות, כמו הליכה לשירותים, סיפור של בדיחה, הפלה של כפית על הרצפה, החוזרות על עצמן מדי חמש דקות, יצרו אצל היושבים בבית הקפה תחושה חזקה של פליאה ודז'ה-וו. והפעם הזו, ללולאת הזמן היה סוף לא צפוי.
למי שאינו מעורה, נספר ש"לולאת הזמן" הינה ארוע שבו המשתתפים מתאמים ביניהם רצף פעולות מסוים, ומבצעים אותו שוב ושוב בצורה מתואמת, לאורך פרק זמן של כשעה. הפעולות השגרתיות, כמו הליכה לשירותים, סיפור של בדיחה, הפלה של כפית על הרצפה, החוזרות על עצמן מדי חמש דקות, יצרו אצל היושבים בבית הקפה תחושה חזקה של פליאה ודז'ה-וו. והפעם הזו, ללולאת הזמן היה סוף לא צפוי.
נתראה במשימה הבאה!
כשאומרים "מסיבות טבע" בדרך כלל לא מעורב בעניין תה, לפחות לא מעלים קונבנציונאליים. אך מה לעשות, חשקה נפשנו לערוך מסיבת תה מסורתית בחיק הטבע. רצה הגורל ונתקלנו בכמה רהיטים שהיינו חייבים להיפטר מהם. לקחנו אותם לכיכר המדינה, והזמנו את כל החברים למסיבת תה.
היו שם דמויות מתוך "עליסה בארץ הפלאות"; היה ג'אז, צ'ארלסטון ואלתורי נגינה; היו מאפינס וסקונס, שהן מין לחמניות קטנות כאלו שרק הבריטים אוהבים (כמו בירה חמה); היו שם אפילו נאומים מפי גדולי הנואמים (שזה ידידנו, טל).
אבל אל תאמינו לי, תאמינו לסרטון הזה שמצאתי באינטרנט:
תודה לכל מי שהתארח, ויחי המנדט!
אגדות ילדים הן חומר גלם מצוין כדי ליצור ממנו מציאות הזויה. לא יזיקו לנו כמה חיות מדברות, יפהפיות נמות וצפרדעים מלכותיות בחיי היום יום.
אי-לכך, ובעקבות רעיון שנולד בקבוצה אחרת, חברנו צהרי שישי אחד לקבוצת פארש כדי להמחיז את החלילן מהמלין.
התוכנית היתה פשוטה: מספר חלילנים עברו בעקלתון הדיזנגוף סנטר תוך כדי נגינה. עוברי אורח "תמימים" (בפועל, אנשינו) הופנטו מיד כששמעו את המנגינה, והחלו לעקוב אחרי החלילנים. כל השתולים שלנו חבשו כובעים. לאחר שעברו כברת דרך, נעצרו כולם בתחתית הסנטר וזרקו בצורה ססגונית את הכובעים באוויר.
החלילן מהמלין מאתשק.לי.
קהל הקונים בהחלט לא היה אדיש לארוע:
- "החלילן מהמלין? איזה סרט זה החלילן מהמלין?"
- "אדוני הצעיר, מה בדיוק קורה פה?!" (תוך כדי תפיסה בשרוול)
- וכו'.
אהוד קינן צילם כמה תמונות נהדרות! הנה אחת.
להערכתנו, הגיעו לפעילות זו כ-100 איש, ביניהם הבלוגרית זרובבלה, שאף פרסמה גרסא משלה לסרט הארוע. היה נחמד לראות כמות כזו של אנשים שטרחו והגיעו, ונראה שכולם נהנו.
אנו רוצים להודות לחלילנים שלנו - ארם, אאור והחלילנית הנוספת שהצטרפה ברגע האחרון ושמה נשכח מאיתנו. תודה לקבוצת פארש. תודה לאמא ואבא שהקריאו לנו סיפורים לפני השינה. וכמובן - תודה לכל מי שבא. נתראה באגדה הבאה!
